זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 186 שם.

אֵפִי הוא חבר מהשנים האחרונות. נפגשנו אצל חברים משותפים, נוצר קליק, ומאז חברותנו הצמיחה כנפיים. יש שנרתעים מחברויות חדשות, אני רואה בזה הזדמנות להתרענן, להרחיב אופקים, להוסיף חוויות.
תרגמתי מאנגלית משפט, שאיני יודע מקורו, שאומר:
"אַפשֵר חברוּת חדשה,
אך שמור על זו מהעבר.
האחת משולה לכסף,
והאחרת… לזהב מוּבחר"
ואפי… הוא מין כסף נוצץ שכזה… מוסיף ניחוח מרענן לחיי… כמו ניחוחו של דשא שכוסח.

אנחנו נפגשים אחת לכמה זמן, אחד על אחד, לאבטיח ליד הים, לארוחת בקר בקפה תל-אביבי. מחליפים תפיסות עולם, בוחנים דפוסי מחשבה.
הבחנתי אצל אפי בתופעה מעניינת – הוא היה נוהג לשאול לִשמם של אנשים ששירתו אותו, גם אם זה היה שירות כללי ולא אישי. למלצרית שהגישה את התפריטים הוא היה שואל: "מה שְמֵך?" והיה בטון שלו משהו אנושי וחמים, לא אדנותי ומתנשא, לא פולשני, וגם לא פלרטטני. "מיכל." היא ענתה. "תודה לך מיכל." הוא משיב.
יצאנו פעם מהחניון מהמשרד שלו. כשחלפנו על פני השוער, הוא הוריד את שימשת החלון, נופף בידו ואמר: "ערב טוב, שאולי."
אז פעם שאלתי: "מאין סיגלת את הנוהג הזה?"  
'יש סיפור…' הוא אמר לי בחצי חיוך אך מעיניו ניבט משום מה עצב.
'פיך מחייך ועיניך עצובות,' שיקפתי לו. הוא נאנח.

'הורי עלו מעירק,' סיפר. 'אבי מנהל חשבונות ואמי קְשַת העברית, הייתה עקרת בית. כשאבי נפטר, צעיר יחסית, היא נותרה לבדה עם שלושה ילדים, ונאלצה לצאת לעבוד לפרנסתנו. עם השכלה בסיסית ועברית מגומגמת לא היו לה הרבה אפשרויות, אז היא מצאה עבודה בְּסופרמרקט, בסידור מדפים. לימים חריצותה קידמה אותה לקופאית. היא סבלה תמידית מוְרידים ברגליה והישיבה מרובת השעות הייתה קשה לה. אני זוכר אותה מגיעה הבייתה, מניחה את תיקה, ונשכבת בסלון כשרגליה מורמות כדי להקל על המיחושים.
היא מיעטה להתלונן אבל פעם שמעתיה משוחחת עם אחותי הבכורה. את יודעת מה הכי קשה לי? היא שאלה. אני מניחה שהכאבים ברגליים מהישיבה הממושכת, ענתה אחותי. לא, אמרה לה אימי, הכי קשה לי זה היחס של הקונים. עבור מרביתם אני כמעט כמו הקופה הרושמת. מעטים מברכים אותי לשלום, מעטים אומרים תודה. לא מזמן מישהו מהקונים הקבועים אמר לי: שמי גרשון… ומה שְמֵך?
זהבה, אמרתי לו, למה אתה שואל?
כי אני רואה אותך לפחות אחת לשבוע ואיני רוצה שתהיי זרה עבורי, אמר.
כמעט בכיתי. רק אז שמתי לב שאיש לא שואל לשמי, ואמרתי לו.
לא כולם רעים, הוא ענה לי, הם פשוט לא חונכו.  

הקשבתי… וחמקתי לחדרי בשקט, מחנק בגרוני, לא חיכיתי לתגובתה של אחותי.

כשבגרתי וצברתי ביטחון החלטתי לשאול נותני שירותים לשמם. בעיקר כאלה שנתקלתי בהם בקביעות. חברים העירו לי לעיתים שיש בזה אולי משהו פולשני, חדירה לפרטיות. אז מידי פעם הייתי בוחן עצמי ושואל את נהגת האוטובוס מהקו הקבוע, או את המלצר ששירת אותי: תגיד, זה בסדר שאני שואל לשמך? והתשובה הכמעט אוטומטית: בוודאי שזה בסדר… זה מאד נחמד מצידך…

וכך אני נוהג כבר שנים רבות. זה כבר חלק ממי שאני.'

'איך אתה משמר את הנוהג?' הקשיתי. 'כולנו רוצים לאמץ מנהגים חדשים, לעשות דיאטה, לעשות כושר, אבל קשה להתמיד על פני זמן…'

'בוס חכם בעַבָרי' הוא ענה, 'עשה לי פעם הבחנה מעניינת בין 'להיות חייב' ל'להיות מחויב'. למרות שבעברית מקורם מאותו השורש, ההבדל ביניהם עצום. אתה חייב לעשות משהו מתוקף חוק או כללים, אחרת תיענש. להיות מחויב, זה בא מתוכך, איש אינו מכריח אותך.
אבל כדי שדברים שאתה מחוייב אליהם יתקיימו, אתה צריך להיות אדם שמקיים את הבטחותיו. אתה יכול להיות בן טוב להוריך המזדקנים, למשל, אם תתחייב לכך בעצמך, אף אחד לא מכריח אותך. אבל זה יקרה, באמת יקרה, אך ורק אם תעמוד במילתך לקיים את ההבטחה הזו, את המחויבות הזו… מידי יום… מידי שעה.'  
'אז… אני מחויב לנוהג הזה שלי,' הוא חייך אלי, 'מחויב לאנושיות ולעמעום השקיפות של נותני שירותים, כי בכל אחד מהם אני רואה את דמותה של אימי, ועבורה אני נאמן למחויבות הזו בעקשנות.'

(כך סיפר לי אפי, שם בדוי)

נפרדתי מאפי, וצמד המילים 'מה שְמֵך',  מזמזם בראשי כזימזומה של דבורה. נכנסתי לרכב, לא הדלקתי את הרדיו, ושקעתי במחשבות על ההבחנה המעניינת של הבוס שלו – חייב, מחויב, קיום הבטחות לעצמך… ועל לשאול אנשים לִשְמם…  
כמה ימים לאחר מכן כשהייתי בבריכה בקאנטרי ניגשתי למציל: 'שמי שוקה, אני מבחין בך תמיד כשאני מגיע, מה שִמך?' שאלתי. 'רוברטו' הוא ענה לי במבטא זר. 'מאין המבטא?' התעניינתי. 'אני ברזילאי' הוא אמר, 'ו… תודה שאתה מתעניין.'
ומאז, כשאני מגיע לבריכה, הוא מחייך אלי, מנופף אלי בידו, ומכווין אותי לְמסלול פנוי.

זיקוקין די-נור
שוקה, 2 במאי 24

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 184 שם

הכותרת שלמעלה קצת יומרנית. איני מכיר אישית את דויד גרוסמן ולא פגשתיו מעולם, אלא בספריו.
באחד מימי השישי האחרונים, בצהרי היום, התקיים אירוע חד פעמי באולם 'צוותא' התל-אביבי – יומולדת 70 לסופר דויד גרוסמן. זוגתי הפצירה בי לבוא. התלבטתי באם ללכת, למי יש כוח בימים מוטרפים אלה למופעים, כך חשבתי. הצצתי בתוכנייה – דרור קרן, יוני רכטר, רותם כרמלי, רונה קינן, אפרת בן צור, אחינעם ניני, הדג נחש, מנשה נוי, אילנה דיין, ובוודאי שכחתי עוד כמה. אז הלכתי. התברר כתענוג צרוף, משובב נפש ומוח. מפגן של צניעות, ענווה, רגישות ושנינות. כל כך חסרים במחוזות הנהגתנו בימים אלה.
לקראת סוף המופע הציבו על הבמה שולחן קטן ושני כיסאות, ואילנה דיין ראיינה את חתן יום ההולדת, דויד גרוסמן. שאלתה הראשונה של אילנה הייתה בערך כך: "תמצת לי, דויד, אנקדוטה אחת משבעים שנותיך, שקופצת לך לראש."
גרוסמן, מענקי הסיפרות הישראלית, שישב בביישנותו ובצניעותו האופיינית על הבמה למולה, כך בערך השיב לה:

"אולי אבחר באנקדוטה מעלת חיוך. זה היה לפני כמה שנים שהוזמנתי לאחת מבירות אירופה לקבלת פרס סיפרותי יוקרתי. כל אחד מזוכי הפרס, לא הייתי היחידי, צריך היה להצטלם לסרטון קצר מביתו, שיוקרן בזמן איזכור שמם של מקבלי הפרסים. איני זוכר מה הייתה הסיבה אבל הצלמים לא הצליחו להגיע לצילומים בביתי בארץ וקבעו איתי את יום הצילום באיטליה. הגעתי לצילומים לאחוזה עתיקת יומין מפוארת, עם גינות ומדשאות רחבות ידיים.
בזמן הענקת הפרסים ישבתי בשורה הראשונה ליד מלך הולנד. כשהוקרן הסרט עלי, וברקע אותן מדשאות ענק מהאחוזה באיטליה, רכן אלי המלך ואמר בנימת פליאה מסוימת:
"מר גרוסמן, וואו…  יש לך נחלה גדולה ומרשימה…"

פרץ הצחוק ומחיאות הכפיים ב'צוותא' הביעו את מודעות הנוכחים לצניעותו של הסופר הירושלמי.

ואיך אני נקשר לסיפור הזה? איני נקשר, אבל זה הזכיר לי סיפור דומה משלי.
לפני כשמונה שנים, שנת 2016, הלך לעולמו שמעון פרס. העליתי אז לבלוג הזה פוסט תחת הכותרת 'דוד שמעון' וסיפרתי אז, בפעם הראשונה בצורה כל-כך פומבית, ששמעון פרס הוא דודי. סוניה פרס היא אחות אמי שלאחר מות אמי התקרבה אלי יותר. ובעיקר בגלל דודתי, הצנועה והענווה, כנראה הורגלנו לא לעשות מזה עניין ולא 'להכריז' על הייחוס המשפחתי בראש חוצות. 

בתחילת שנות האלפיים הייתי בשליחות בסין, ניהלתי שם חברה בת של חברה ישראלית גדולה. שם העיר – הַנְגְדְזוֹ – עיר יפהפיה לא רחוקה משנחאי, עיר מחוז 'קטנה' כ- שישה מיליון תושבים. באותה תקופה שמעון פרס היה כבר נשיא המדינה, כמדומני.  
במהלך שהותי בסין לא הזכרתי, ולו במילה, את קרבתי לנשיא המדינה. הייתה זו צניעות שהורגלנו אליה או שמא נימוקי ביטחון אישי (לך תדע, מדינה קומוניסטית רחוקה ושונה…). איני בטוח מה גָבָר על מה.
ובאחד מביקוריי בארץ התברר שראש המפלגה הקומינסטית של הַנְגְדְזוֹ עורך ביקור בישראל. הוזמנתי, כנשיא החברה שבסין, לארוחת ערב שנערכה לכבודו. שלא תקלו ראש,  מנהיג המפלגה הקומוניסטית של עיר בסין בסדר גודל כזה זה ג'וב נחשב ונחשק מאד. במהלך הארוחה, אחד ממנהלי החברה בישראל לחש לאוזנו של האורח הסיני ששוקה (עבדכם הנאמן), מנהל הסניף שלהם בסין, הוא אחיין של שמעון פרס.
"וואו," אמר לו האורח "תציג לי אותו."
ניגשתי אליו, לחצתי ידו ואז הוא אמר לי: "נעים להכיר. אתה באמת אחיינו של שמעון פרס?"
הנהנתי בראשי, בקצת מבוכה, לאישור. ואז הוא רכן אלי, כפי שרכן מלך הולנד לדויד גרוסמן, ולחש ברצינות תהומית: "אז למה אתה צריך לעבוד?"
כן, זה היה כל מה שהוא אמר… אז למה אתה עובד….

 

אז זה הקשר בין גרוסמן וביני. שתי אנקדוטות מעלות חיוך, שמצביעות אולי על הבדלי תרבות ועל חשיבה שונה, ואולי על שנינות, שאינה רק מנת חלקנו, הישראלים.

לקראת סיום האירוע בצוותא שאלה אילנה דיין את גרוסמן בחצי חיוך איך זה להרגיש כשנשארת אולי אחרון ענקי הסיפרות של הדור האחרון – עמוס עוז, א.ב יהושע ומאיר שלו?
היא לא חיכתה לתשובה ואמרה במהירות: "לאור התכווצותו המשמעותית של השמאל לאחרונה, אני מניחה שכנראה מספיק לשמאל עכשיו ענק רוח אחד…"

ואני, בימים הקשים האלה, רק הוצפתי בגעגועים וחשבתי – כמה חבל שאין כאן רבים יותר מסוגם של ענקי רוח וחזון כמו דויד גרוסמן, שיבדל לחיים ארוכים, ושמעון פרס, שכבר איננו איתנו.

חג אביב שמח,
זיקוקין די-נור
שוקה, 11 באפריל 24